מרי שרון קוגן היתה בקלות יכולה להיות במקום אחר, דל יותר ופחות מאפשר, מחייה בבית מרווח ברמת ישי. החיים במקור לא ייעדו לה מגורים בבית צמוד קרקע, בעמק יזרעאל הפסטורלי, כשהיא לומדת ומתפתחת בתחומי הטיפול והסיוע.
החיים גם זימנו לה הרבה יותר מהזדמנות אחת לשקוע במרה שחורה, אבל כל יום מחדש שרון בוחרת בחיים, ולא רק בחיים – אלא בחיים יפים, מחייכים, מאושרים. מאובזרת בעוצמות פנימיות בלתי רגילות וסיפור חיים לא שגרתי, לפני מספר שנים בודדות הוציאה לאור את ספרה השני, “אי אפשר לאהוב בשקט”, לאחר שלפניו הוציאה ספר ילדים – ‘ארץ שמיים’ , וכעת היא בסיום כתיבת ספר ההמשך ומתכוננת להוצאת ספרה השלישי.
ש: מה זה “אי אפשר לאהוב בשקט”? מה הפירוש?
שרון: “גדלתי בשיכון בבאר שבע, וכשאבא שלי היה לוקח אותנו לראות סרטים בקולנוע בימי שבת, היינו עוברים ברגל דרך שכונת הווילות של העיר. תמיד התפלאתי מהבתים הגדולים והיפים, הגינות המטופחות והחלונות המוארים, ואבא שלי אמר לי, בצרפתית, שהם כנראה כל היום אוכלים גזר ולחם, כי אי אפשר שלאדם יהיה כל כך הרבה כסף לבית כזה בלי להקריב משהו… אי אפשר לאהוב בשקט, הוא היה אומר לי תמיד”.
כבת לשני הורים בעלי מוגבלויות, אמא חולת פוליו ואב שנפצע והפך לנכה צה”ל בתחילת שנות השבעים, חיינו בדירת שיכון בבאר שבע עם עוד משפחות של עולים חדשים ממגוון תרבותי– בעיקר מברית המועצות.
שרון הייתה דמות משמעותית בטיפול וגידול שני אחיה הצעירים, אלמוג וראו-דור, היתה “ילדה הורית”, כפי שהיא מכנה זאת, שסייעה בכל מטלות הבית במקביל ללימודים בבית הספר.
“אבא הגיע לארץ כעולה חדש מצרפת כדי להתגייס כחייל בודד לצה”ל ונפצע אנושות במהלך אימונים. אמא לקתה במחלת הפוליו כבר בהיותה בת שנה במעברה בדרום הארץ בשנות החמישים. לא היה יותר מדי כסף בבית”, אומרת שרון, “היה דיסוננס מטורף בין הגאונות השכלית של אמא – בכל סוגי השיעורים היא ידעה לעזור לנו, היסטוריה, ספרות ביולוגיה. היא היתה סופר חכמה, לבין המצב הכלכלי של הבית”. ההסללה של הפריפריה שתנציח את המחסור והעוני היו הקלפים שהיו אמורים להיות בידיה של שרון.
אבל שרון החליטה לטרוף את הקלפים, ולחלק לעצמה קלפים מנצחים. כבת יחידה בכיתה טכנית מקצועית, היא הגיעה להיות מכונאית מסוקים בחיל האוויר – לא בדיוק מקצוע נשי, בוודאי לא במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה הקודמת.
שרון: “אחרי שלא התקבלתי לבסיס פלמחים, כי חשבו שאני שברירית מדי, הגעתי לבסיס חצרים. זה היה יום השלג היחיד שראיתי בחיים באזור באר שבע, אני עומדת קפואה מקור בתחנת האוטובוס לבסיס, כשפתאום יד חמה נוגעת ביד שלי, וחייל מרשים עם עיניים בוהקות בצבע ירוק זית, חתיך על, שואל: ‘חיילת, את צריכה עזרה?’. אמרתי לו שלא בתקיפות, אני לא צריכה, אני אמצא לבד… ‘לא צריך’, הוא אמר לי… כל אחד הגיע לבסיס ובפתח הבסיס נפרדנו”.
לאחר כמה ימים שרון החלה את ההכשרה המעשית שלה בטייסת כמכונאית מסוקים בטייסת מבצעית, כאשר יום אחד הגיע מסוק מצפון הארץ לבסיס. “היה נוהל שמכונאי צריך להישאר על יד כן הנחיתה עד לכיבוי מוחלט של המנועים, אבל הטייס, הנווט והמכונאי המוטס במסוק לקחו את הזמן שלהם וצחקו בתוך המסוק עד שכיבו את המנוע. התעצבנתי, וחזרתי להאנגר לפני כיבוי המנוע”, סיפרה שרון.
המכונאי המוטס של המסוק דלק אחריה בכעס, ושאל “מה פתאום את עוזבת את המסוק לפני כיבוי מנועים?”. אבל אחרי שהרים את הקסדה והמשקפיים הכהים, מתברר שזה אותו החייל מתחנת האוטובוס. “זאת את, האנטיפתית?!”, הוא שאל בהפתעה – והיא ענתה: “אתה?!”.
המכונאי המוטס היה רון קוגן, מי שלימים הפך לבן זוגה ובעלה של שרון. הם הפכו לזוג ידוע בטייסת, רון ושרון. היה ברור לכולם שהם יתחתנו.
אבל הטרגדיה הראשונה, ובהחלט לא האחרונה, בחייה של שרון, דפקה על דלת הוריה. שלושה אנשים מקצין העיר של באר שבע הגיעו בסמוך לסיום השירות הצבאי של שרון, להודיע להוריה כי אלמוג בן ה-18.5, אחיה האמצעי, נפצע קשה במהלך השירות הצבאי שלו. הוקצתה להם מונית שלקחה אותם לבית החולים.
שרון: “כל הדרך התפללנו עליו, למרות שלא היינו דתיים בכלל. הייתה הרגשה פנימית חזקה מאוד שהפציעה הקשה הזו שהם אמרו לנו, זו בעצם רק כדי שנגיע ונפרד. ידעתי שהוא לא ישרוד את זה”. אגב אלמוג הוטס מבסיס הטירונות על ידי מסוק מהטייסת ששרון ורון שירתו בה. ובאמת, בבית החולים היתה זו שרון שנאלצה צריכה לבשר להוריה על מות בנה האמצעי. אימה של שרון, באצילות נפש החליטה שהיא תורמת את איבריי בנה האהוב כדי שיוכל להמשיך לחיות בעוד אנשים. בימים אלו זה היה די נדיר שמשפחה של נפטר מתנדבת לעשות זאת. מאחורי ההחלטה שלה הייתה חשיבה של לא לאבד את כול כולו ומצד שני להציל חיים. אלמוג במותו הציל שישה אנשים.
ש: מה קרה לאלמוג? הוא התאבד? כדור טועה?
שרון: “לא ברור עד היום, אבל ההורים לא התאוששו מזה עד מותם. כמה שנים אחר כך אמא נפטרה מסרטן מפושט ממקור לא ידוע, ולאחר מכן אבא לא עמד באובדן של אשתו ובנו, ומת ממחלת כליות שנבעה מסכרת קשה. אין לי ספק שהצער שיחק תפקיד מכריע במחלה שלהם ובמותם”.
לאחר שנת האבל על אלמוג, שרון ורון נישאו, ובקבוצות השונות של ותיקי הטייסת שלהם ידעו שהם זוג מיוחד. הם עברו לערד הסמוכה לבאר שבע, ושרון עבדה במספר עבודות במקביל: כדוגמנית, כאשת מכירות וגם בעיתונות המקומית של ערד.
לאחר מכן הם עברו לצפון, לרמת ישי. במהלך השנים נולדו להם שתי בנות ובן. המשפחה נראתה כאילו היא עולה על דרך המלך, שרון למדה עיצוב ואדריכלות פנים והתקבלה לעבוד במשרד אדריכלים מכובד.
“בנינו את החיים שלנו ביחד, בכל רגע. סיכה או מסמר לבית קנינו תמיד יחד. כל הזמן היינו ביחד”. עד היום שבו גם החלום הזה נגדע בפתאומיות.
לקראת שנת 2008, כשבני הזוג עוד היו תושבים טריים של רמת ישי, שרון החלה להירתם לפעילויות קהילתיות וציבוריות שונות, אבל קצת לפני פעילות כזו, בעודה מחכה לרון שישוב מעבודתו, הוא לא שב הביתה.
בתם הגדולה אמרה לשרון שהיא רוצה לשוחח עם אביה, ושרון ביקשה שהיא לא תפריע לאבא להגיע בזמן. היא לא צייתה, והתקשרה אליו בסביבות חמש, בעודו נוהג בדרך.
שרון, שהתגוררה במיקום המשקיף אל כביש 75 שהיה לפני הכביש העוקף הקיים שם כיום, עלתה לגג וראתה את הפקקים העצומים וכבר ידעה, רון מת.
ואכן, הוא מת בדרך מהעבודה הביתה במכוניתו. מותו נקבע במקום. מפרצת במוח, כך ללא התראה מוקדמת. אדם צעיר, בריא ספורטאי ששירת את רוב שנותיו כאיש הצלה ולוחם בטייסת. היה בן 37 במותו.
רק בשמונה וחצי בערב הגיעו שוטרים אלינו הביתה, ואני כעסתי עליהם – מה אתם אומרים לי את זה עכשיו, אני יודעת את זה כבר שעתיים?!”.
בדיעבד, “זה כנראה היה מום מולד”, מספרת שרון, “וגם שום בדיקה מקדימה כנראה לא היתה מגלה את העניין בזמן כדי להצילו. חולשה של כלי דם הביאו לשטף דם שהרג אותו”. זה היה הסוף הראשון, אבל גם האות לפרק ב’ בחייה של שרון.
עולמה של שרון קרס שוב, וגם של ילדיה, שהיו מאוד קשורים לאביהם. חברה טובה ותושבת היישוב, שגם התאלמנה בגיל צעיר שלוש שנים קודם לכן, היתה המשענת שלה באותו הזמן.
ש: איך זה השפיע על הילדים?
שרון: “זה השפיע מאוד עליהם. הם היו מאוד קשורים לאבא שלהם. הם בכו המון, הגעגועים הציפו אותם בגן ובבית ספר. מצבם הרגשי היה כל-כך עדין.
שנת האבל הראשונה עברה בצורה קשה, ולמרבה האירוניה – היו חברים וחברות שניסו לשדך לה כל מיני בני זוג. “לא הבנתי על מה הם מדברים בכלל”, מספרת שרון, “אני הייתי בהלך מחשבה של להישאר לבד כל החיים. ניסו לשדך לי רופא, וטייס, וכל מיני… אני לא הייתי בכלל בעניין”.
יום אחד אותה חברה טובה ניסתה לגרור את שרון לצאת ולהתאוורר בערב, כדי לצאת קצת מהדכדוך. “בהתחלה היא הציעה לנסוע לפאב או בית קפה מחוץ לרמת ישי, אבל אני, לבושה בפיג’מה ובדיכאון אמרתי לה שאני לא נוסעת לשום מקום. קבענו בפאב הפרנג’ליקו שהיה אז ביישוב. מזל שהיה שם חשוך למדי, לא ראו שבכיתי…”.
ושוב, קצת כמו בהיכרות עם רון ז”ל, פתאום מרפק נוגע במרפקה של שרון. הם ישבו על הבר והיה צפוף לעייפה. “סליחה, אתה יכול להזיז את היד?!”, שרון זעמה, וככה היא הכירה את רונן, מי שיהפוך לאהבתה הגדולה בפעם השנייה.
לאורך שנה מאז אותה היכרות בבר, התכתבו שרון ורונן, בעיקר על כתיבה. הסתבר שרונן היה כותב כישרוני, ובעל בלוג, שרון מעידה על כך שהוא משורר וכותב בחסד. עיקר שיחותיהם היו על כך. שרון גם היא עבדה על הספר שלה, ובפגישותיהם רונן ראה אותה מתקתקת על המקלדת במרץ רב.
“מה את כותבת?”, הוא שאל, והיא ענתה שהיא כותבת ספר על חייה. באופן לא מתוכנן, יצא ששרון הוציאה ספר ילדים בשם ארץ שמיים שנכתב בעקבות בהתמודדות של בנה הצעיר שהיה רק בן 4, על אביו שכבר איננו. הספר מוכר ובשימוש פסיכולוגים, אנשי חינוך ועובדים סוציאליים.
וכך ב-2019, יצא הספר “אי אפשר לאהוב בשקט”. שרון: “תהליך הכתיבה היה קשה מאוד. הבנתי שאם אני רוצה לנקות את עצמי ולהתרפא מטראומות העבר, אני צריכה לחפור עמוק ולהיזכר. היו הרבה לילות ללא שינה, הרבה בכי. נזכרתי בכל מיני אירועים לא פשוטים מהעבר, מהילדות. זה קשה, אבל יצאתי יותר חזקה מזה, זה עיצב את אישיותי”.
באותן שנים היא גם החלה לשדר בהצלחה רבה ברדיו “קול יזרעאל 106 FM” של מכללת עמק יזרעאל, עם רשימה מתארכת של מרואיינים איכותיים. נראה שוב שהחיים מחייכים אל שרון, שהאובדן טיפה מתקהה.
בין לבין למדה תואר בפסיכולוגיה, עשתה מאסטר ב NLP והשנה סיימה לימודי אימון אישי רב תחומי ופסיכותרפיה רפואית. בתחילה למדה את כל אלו כדי לעשות הסבת מקצוע, אך הבינה מיד שקודם כל היא עברה תהליך טיפולי במסע המטלטל בחייה עם גילוי מוקדם של סרטן השד.
“הייתי בטוחה שאחרי שאיבדתי אח, בעל ושני הורים, שילמתי את מה שצריך, שאני מוגנת”, אומרת שרון, אבל בדיעבד כל אותם מכות שספגה היו הכנה למכה אישית כבדה, שיכולה למעוך כמעט כל אחד: מחלת הסרטן.
כן, אותו סרטן שהרג את אמה ואת סבתה, הגיע גם לשרון.
כאן עוצמת הקשר בינה לבין רונן התגלתה במלוא הכח: רונן למד כל מה שצריך על הסרטן והטיפולים, והיה זה שתפעל את המכונה הניסיונית המיוחדת, הכוללת הקפאה במינוס ארבע מעלות של הפדחת כדי לא לאבד את השיער במהלך הטיפול הכימותרפי הקשה.
שרון: “איתו הייתי מרגישה הכי טוב ורגוע. הרשיתי לעצמי להתמסר לטיפולים ולתרופות, לא הייתי צריכה לשחק אותה חזקה. הוא תמך בי בצורה הכי מדהימה בעולם. הטיפולים והסיוע שלו חיזקו מאוד את כוחות הנפש שלי”. עוד מוסיפה שרון – ” אני גאה בילדים שלי שהיו איתנים בתהליך, מצחיקים, רגישים, ובעיקר הפגינו תמיד אהבה ואופטימיות”.
שרון, באופן אמיץ ומופלא, גם שיתפה את המסע שלה להחלמה מהסרטן ברשת פייסבוק. “עשיתי את זה משלוש סיבות”, היא אומרת, “קודם כל כדי לשלוט בסיפור של עצמי. הכתיבה מתרגמת את הרגשות הכי טוב. אני דמות מוכרת ביישוב, ורציתי לתווך את האירועים כפי שהם ממקור ראשון ועל הדרך אולי להראות שזה לא סוף העולם, שזה אפשרי.
“שנית, כל פעם שכתבתי הרגשתי שאני פורקת ומוציאה מעצמי את הרעל שהצטבר מהטיפולים. “אני חושבת שזה שהייתי שחקנית תיאטרון, עזר לי להפוך סיטואציות קשות ליותר קלילות. ברגעי דרמה הייתי יודעת שהצחוק וההומור רק יעזרו לצלוח את התקופה הזו של ההחלמה.
“שלישית, רציתי להעלות את המודעות לנושא ולבדיקות – גם היום, שנה לגילוי ולשיתוף אני מקבלת עשרות הודעות מנשים ומגברים. הם שואלים שאלות על עצמן, על אחרות, וגברים מודאגים שואלים על נשותיהם. גם היום אני תמיד שמחה לתת מכל הידע התיאורטי והפיזי שהצטברו. בכל שיחה אני אומרת להם – לכו להיבדק. גילוי מוקדם מציל חיים”.
שרון עדיין בשלבים האחרונים של ההחלמה והטיפולים, צוברת כוחות, חוזרת לעצמה. החיוך, מבחינתה, הוא דרך חיים. העוצמות והאופטימיות הבלתי נגמרות שלה הן הנשק הסודי שלה מול כל האירועים הלא פשוטים שעברה בחייה, שהיו יכולים לשבור כל אחד – אבל לא אותה.
ש: איך השביעי באוקטובר תופס אותך?
שרון: “הייתי בשיא הטיפולים כשזה קרה, והיה קשה מאוד גם ככה לשמוע את החדשות המזוויעות מכל מה שקרה. היה לפעמים ממש קשה לדבר, פיסית ונפשית. אבל במהלך שנות הרדיו שלי הכרתי את לילך שם טוב, שבעלה רצח בדם קר את שלושת ילדיה, ואחרי שהכרתי אותה אמרתי לעצמי ש’מי אני בכלל שאתלונן?! לילך שינתה את כל תפיסת עולמי. היא אישה גיבורת על. אותו הדבר עם שביעי לאוקטובר – אחרי כל הזוועות שאנשים עברו כאן, הסיפור שלי קטן ופחות משמעותי. צריך פרופורציות בחיים!”.
ש: אז מה הנוסחה שלך לאופטימיות?
שרון: ” אופטימיות היא דרך חיים. היא המפתח לכל מסע ריפוי. אמרו לי פעם שכדי לחייך הרבה צריך לבכות הרבה. הבכי מנקז את הורמון הלחץ שפוגע לנו בגוף. החיים זימנו לי הרבה מאוד הזדמנויות לבכות, אני בוכה מכל שטות, מפרחים יפים או שיר יפה – אבל בתמורה אני גם מחייכת המון. מודה מעומק ליבי על כל מסע חיי, על מה שיש ועל מה שאין. אני מאמינה בכל ליבי שיש לנו רק שתי אופציות בחיים: סתם לחיות, או לחיות טוב. אני בחרתי לחיות טוב, ולעשות טוב.
“רק אם אנחנו נרתמים לעשייה שהיא מעבר לעצמנו, אנחנו חיים באמת. אני מתכננת לחזור להתנדבות, אולי עם מפונים של המלחמה או משהו כזה, והחלום שלי זה לסייע ולטפל בנשים שחוות או חוו את מסע הריפוי שאני חוויתי בשנה המורכבת הזו, יש לי צורך פנימי גדול לזה. אני אשוב להתנדב, זה בטוח. מה שהכי בטוח זה שלא אפסיק לכתוב לעולם.
ש: ומתי הספר הבא? את כבר עובדת עליו, לא?
שרון מבטיחה לעצמה שממש בקרוב. “הספר הולך להיות מפתיע, מרתק, מצחיק ועצוב גם יחד. אני מזמינה אתכם לקרוא את מסע חיי עד עכשיו, זה רק סיכום ביניים – אבל כזה שהיה יכול להספיק לחיים שלמים אצל אנשים אחרים.
אני תמיד שמחה לשמוע תגובות מאנשים על הספר, והכתיבה כאמור נמשכת. ואם אתם רוצים להתמודד עם העבר ולנקז את הכאב החוצה – ממליצה לכל אחד לכתוב גם!”.
את הספר “אי אפשר לאהוב בשקט” ניתן להשיג בחנויות הספרים או באופן ישיר דרכה בהנחה משמעותית לכבוד חודש הספר. מי שרוצה מנה גדושה של השראה ואופטימיות – מומלץ ביותר!
למרות האתגרים הרבים שהחיים זימנו למרי שרון קוגן, מילדות בשיכונים בבאר שבע, דרך אובדן אחיה אלמוג ז”ל בצבא ובן זוגה האהוב רון ז”ל, וחלה גם בפטירת הוריה בגיל צעיר יחסית – עד מסעה בשנה האחרונה לריפוי מסרטן השד אותו שיתפה באומץ בפייסבוק – היא עדיין מתעקשת לחייך ולפזר אופטימיות בכל מקום. קוגן: “יש שתי אופציות בחיים – סתם לחיות, או לחיות טוב. אני בחרתי לחיות טוב, ולעשות טוב”
ניסים גליקו (76) לאחר 11 שבהם הוביל את פרויקט “יד לזולת” במסגרתו התרים כל שבוע למעלה מ-10 חבילות מזון לנזקקים ברמת ישי ובחגים כפול מכך, הודיע על הפסקת הפרויקט. גליקו, שגם כיהן במשך השנים כחבר הנהלת המתנ”ס וכחבר המועצה המקומית ברמת ישי, ואף נבחר ליקיר היישוב לפני שש שנים ביום העצמאות, הודה לפעילי הפרויקט ולתורם המקומי הנדיב. גליקו: “נתינה זה הדבר הכי טוב שיש, אבל מסתבר שהגיל עושה את שלו”
יגאל שריקר, בן 55 מרמת ישי, היה איש קבע בחיל האוויר במשך 30 שנה, עד שנפצע במלחמת לבנון ה-2. כשהיה מאושפז, נכנס לחדרו ליצן רפואי אשר שינה את מסלול חייו. היום הוא מתנדב דרך עמותת “שמחת הלב”, שגם הכשירה אותו להיות ליצן רפואי, והוא מופיע בפני חולים וגם בבתי אבות. שליקר: “דווקא מהמקום שבו אני הייתי פצוע מהצבא, מרגש אותי לשמח חיילים. שתמיד נהיה בצד הנותן ולא המקבל”. ראיון רציני על ליצנות, צחוק מתוך כאב, הפעלת ילדים מעוטף עזה יומיים אחרי הטבח באוקטובר, וגם איך כל זה קשור לרובין וויליאמס ז”ל
על רקע האזעקות בשבוע האחרונות עקב ירי טילים לאיזור, נשמעו בקבוצות הווצאפ השונות טענות על אזעקות חלשות מדי. המועצה: “אנו קשובים לציבור ועומדים בקשר רציף עם פיקוד העורף בנושא”
הווטרינר ד”ר אבירם עזרא מרמת ישי מדווח על עלייה במקרי הבריחה והפגיעה של כלבים עקב האזעקות והבומים הרבים שהמצב מזמן. “מומלץ לא לשחרר אותם, ואפילו לקשור אותם, על מנת שלא יברחו”
תחילת הסוף של ניהול צהרוני רמת ישי בידי המתנ”ס? פיילוט של המועצה העביר צהרונים של אשכול גנים שלם, לרבות התשלומים עבורו, למועצה. כתוצאה מכך נאלצה הנהלת המתנ”ס לבצע עדכון תקציב, שיצר במקור גירעון של כ-600 אלף שקלים בתקציב, אולם שימוש בעודפי תקציב מן השנה שעברה הוריד את הגירעון, שתורגם לקיצוץ בהחלטת ההנהלה. חבר ההנהלה גיא זקס: “הרבה שנים אני לא זוכר קיצוץ תקציבי כזה במתנ”ס, זה אות לא מבשר טובות”. המועצה: “אין שום קשר לפיילוט הצהרונים”. המתנ”ס בחר שלא להגיב לדברים
חבר המועצה ויקיר רמת ישי לשעבר, בן 76, חוזר לחלק מזון באמצעות מתנדבי פרויקט “יד לזולת” שהקים, בכל שבוע באמצעות תורם מקומי. המדובר בשמונה חבילות מזון שבועיות לנזקקים, שהודו לו מאוד על חידוש הפעילות לאחר שלפני כחודש הקפיא את הפרויקט ושקל את ביטולו לאחר 11 שנות פעילות. גליקו לא חוסך ביקורת מהנבחרים החדשים ביישוב: “לפני הבחירות ידעו להבטיח שיסייעו ויגיעו, היום אף אחד לא עונה לטלפונים יותר. מאכזב”
על התפקיד התמודד גם חבר ההנהלה החדש-ישן, חבר המועצה לשעבר גיא זקס, אולם מינויי הקואליציה מטעם המועצה הכריעו את הכף, לרבות סגן ראש המועצה מפודה שהצביע בעד גיסו לתפקיד הבכיר. הקואליציה סירבה למנות את זקס אפילו לחבר מן המניין בוועדת הכספים והמכרזים. זקס: “מאכזב לראות שהפוליטיקה הישנה של מינוי מקורבים נמשכת במלוא עוזה למרות חילופי השלטון ביישוב”. הולצר, מפודה וצרור סירבו להגיב
